חברות ציבוריות ישראליות החלו לאמץ לאחרונה תקינה חשבונאית בינלאומית, והדבר מחייב התייחסות להשלכות המס במעבר לתקינה זאת. אלא, שבתחום זה קיימת אי-ודאות המקשה על תכנון עסקי. 

התקינה הבינלאומית החדשה ה-IFRS (International Financial Reporting Standards), מהווה אוסף של תקני חשבונאות, המקובלים כיום במדינות מערביות רבות, השמות דגש על "שווי שוק" בדיווחים הכספיים.  

אימוץ התקינה ישפיע ללא ספק על ההון, הרווחים וההפסדים של כל חברה, ולכך תהיה משמעות מיידית ביחס להכנסות המדווחות לצורכי מס. רשות המסים טרם פרסמה את דעתה לגבי השלכות אפשריות של שינויים אלה על הדיווח לצרכי מס. ההימנעות מפרסום כללים מדויקים ביחס להשלכות המס של התקינה גורמת לחוסר ודאות, ואינה מאפשרת לחברות לתכנן ולצפות את חבויות המס שלהם.  

יש לזכור כי הלכה פסוקה היא כי בהיעדר חקיקת מס ספציפית, יחולו כללי החשבונאות. לפיכך, התקינה הבינלאומית (ה-IFRS) תקבע את השלכות המס בישראל ביחס לנושאים שאינם מוסדרים בדיני המס, לרבות נושאים מרכזיים כגון עיתוי ההכרה בהכנסות והוצאות.   

השפעה דרמטית נוספת על מערכת המס תהיה בכל הנוגע לגובה הדיבידנד הראוי לחלוקה לאחר שיערוך מחדש של הרווחים החשבונאים. בחברות הנדל"ן, לדוגמא, ערך הנכסים לפי שיטת החשבונאות המסורתית (עלות היסטורית) הוא בדרך כלל נמוך ביחס לערכם של אותם נכסים לפי התקינה החדשה (ערכי שוק). שיערוך הנכסים לערכי השוק הנוכחיים, כפי שנדרש בתקינה הבינלאומית, ייצור רווחים לחברות הנדל"ן.  

השאלה היא האם ניתן לחלק רווחים שיווצרו (כתוצאה מהשערוך לערכי שוק) כדיבידנד לבעלי המניות? בעניין זה, חוק החברות קובע שני מבחנים לחלוקה מותרת של דיווידנד: הראשון - חלוקה תתבצע רק מתוך רווחיה של החברה (מבחן הרווחים); והשני - חלוקה תתבצע רק אם היא לא תמנע מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה (מבחן כושר הפירעון).

הבעיה קיימת במיוחד ביחס לתנאי הראשון - מבחן הרווחים. בהתאם לחוק החברות "רווחים" מוגדרים כ"יתרת עודפים, או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות". "עודפים" מוגדרים כ"סכומים הכלולים בהון העצמי של חברה, ושמקורם ברווח הנקי שלה כפי שנקבע לפי כללי חשבונאות מקובלים". 

ניתן לטעון, לכאורה, כי רווחי השערוך אינם ניתנים לחלוקה כדיבידנד, שכן התנאי לכך שהעודפים יהיו ניתנים לחלוקה הוא שהם עברו מבחינה חשבונאית דרך דו"ח רווח והפסד של החברה, ואילו רווחי שיערוך משפיעים לכאורה רק על הון החברה. עוד ניתן לטעון כי רווחי השערוך אינם מעוגנים בפעילות עסקית של החברה ומדובר על "רווחים על הנייר". 

אלא, שלדעתנו ניתן לראות ברווחים הנובעים מהשיערוך כרווחים הניתנים לחלוקה. חוק החברות הרי מסתמך על כללי החשבונאות המקובלים, והיות ולפי ה-IFRS, הנהפכים להיות הכללים המקובלים, מדובר ברווחים ברי-חלוקה, הרי שניתן יהיה לחלק כדיבידנד את רווחי השיערוך. אכן, רווחי השיערוך אינם עוברים מבחינה טכנית בדו"ח רווח ההפסד ואין מדובר בכספים שהוזרמו לחברה, אך מבחינה מהותית מדובר ברווחים של החברה. 

לסיכום, המעבר לתקינה הבינלאומית מחייב חברות ציבוריות לקבל החלטות ביחס לסוגיות מיסוי שאין בהם ודאות משפטית. ראוי שההנהלות והדירקטוריונים בכל חברה ציבורית יקבלו ייעוץ משפטי בטרם קבלת החלטות בכל הקשור להיבטי המיסוי הנובעים מהמעבר לתקינה הבינלאומית בכלל, וביחס לחלוקת דיבידנד בפרט.  

* ד"ר אבי נוב הוא עורך דין במחלקת המסים במשרד איתן, מהולל ושות'. המאמר פורסם במגזין "דה-מרקר" של עיתון "הארץ" ב-28 ליוני 2007.